זה הולך ככה.

השעון מצלצל בשש וחצי. הילדים קמים בשבע. יש לי חצי שעה שהיא רק שלי, ואני יודע בדיוק מה אני אמור לעשות איתה.

אני יורד לסלון. פורש את השטיח. שוכב על הגב. מסתכל בתקרה.

ואז אני מחליט שמחר.

עשיתי את זה, בערך, שנתיים. לא כל בוקר. אבל מספיק בקרים כדי שזה יהיה טקס. השטיח, התקרה, ההחלטה.

מה ששבר את זה היה תמונה

בר מצווה של האחיין. מישהו שלח את התמונות לקבוצה. ואני עומד בקצה, בפרופיל, בחולצה מכופתרת שחשבתי שמסתירה.

היא לא הסתירה.

לא הייתי שמן. אף פעם לא הייתי. פשוט הייתה שם בטן שלא הייתה שם לפני עשר שנים, והיא לא הייתה מתכננת ללכת לשום מקום.

הפסקתי להגיד לעצמי שזו החולצה.

אז ניסיתי. ברצינות, הפעם

מנוי לחדר כושר. הלכתי שישה שבועות, שזה יותר ממה שהלכתי בשש השנים הקודמות עם אותו מנוי.

חגורה כזאת מהאינטרנט, בכמה עשרות שקלים, עם מדבקות ג'ל. שבוע ראשון הרגשתי משהו. שבוע שלישי כלום. המדבקות התייבשו והחגורה נכנסה למגירה.

אפליקציה של "עשר דקות בטן". פתחתי אותה ארבע פעמים.

יש לי מגירה בחדר השינה. גומייה, גלגל, החגורה, כרטיס של חדר הכושר. כל דבר שם עבד. רק אני לא.

המשפט שאמר לי רועי על המנגל

אחר כך היה מנגל אצל חברים. ורועי, שהוא פיזיותרפיסט, ראה אותי מושך את החולצה.

הוא אמר לי משפט אחד:

"אתה כל הזמן מנסה להוריד את הבטן. אף פעם לא אימנת את מה שמאחוריה."

לא הבנתי. אז הוא הסביר, עם היד על הבטן של עצמו.

מתחת לשומן יש שריר. קיר. כשהוא חזק הוא מחזיק הכל פנימה. כשהוא רפוי, הבטן נשענת החוצה, לא משנה כמה שקלת. כל מה שעשיתי הלך על השומן. את הקיר לא נגעתי אף פעם.

"אתה לא נכשלת בבטן," הוא אמר. "פשוט אף פעם לא עשית בטן."

ואז הוא אמר משהו על EMS

אני ידעתי מה זה בערך. חגורות בטלוויזיה בשנות התשעים. אמרתי לו את זה.

הוא צחק. "זה מה שאני עושה במרפאה לאנשים אחרי ניתוח ברך. השריר לא זז, אז אנחנו מזיזים אותו."

ההסבר שלו לקח שני משפטים. כל כיווץ שריר מתחיל בפולס חשמלי מהעצב. EMS שולח את הפולס הזה דרך העור, והשריר מתכווץ בדיוק כמו באימון. רק שלא אתה מניע אותו.

"זה לא קיצור דרך," הוא אמר. "זה הסט שאתה לא עושה."

ואז הוסיף שיש סטודיו כזה ליד המשרד שלו. 189 שקל לעשרים דקות.

באותו לילה, במטבח

אחרי שהילדים נרדמו, ישבתי עם הלפטופ במטבח.

מצאתי את הסטודיו. 189 לאימון, בחבילה. חישבתי. שלושה אימונים בחודש, שזה כלום, זה יותר מ-500 שקל. פלוס לנסוע. פלוס להחליף בגדים. פלוס לתאם. הכרתי את הסוף של הסיפור הזה. הוא נמצא במגירה.

ואז מצאתי ערכה ביתית. חגורה לבטן ושני ממריצים לידיים. אותה טכנולוגיה. 449 שקל, פעם אחת.

מה ששכנע אותי לא היה המחיר. היה מחקר שמצאתי, משנת 2005, בכתב עת לרפואת ספורט. 24 אנשים, EMS על הבטן חמישה ימים בשבוע, שמונה שבועות, בלי אימון אחר. היקף מותניים ירד ב-3.5 סנטימטר בממוצע. 24 מתוך 24 אמרו שהבטן מרגישה מוצקה יותר.

ויש 45 יום להחזיר.

הזמנתי. לא כי האמנתי. כי 45 יום זה מספיק זמן לגלות אם צדקתי שלא האמנתי.

שבוע ראשון

הגיע אחרי שלושה ימים. קופסה שחורה. חגורה, שני ממריצים לידיים, כבל, מדריך של עמוד אחד, ובקבוק ספריי.

האימון הראשון עשיתי בפגישת זום. חגורה מתחת לחולצה, מצב 1, עוצמה 6.

זה מרגיש מוזר. השריר מתכווץ בלי שביקשת. אחרי דקה זה מפסיק להיות מוזר. אחרי עשר דקות הרגשתי שריר שלא הרגשתי מאז הצבא.

עשרים דקות. סיימתי את הפגישה. הורדתי את החגורה. זהו.

בבוקר שאחרי היו לי כאבי שרירים בבטן. בפעם הראשונה בשנים. צחקתי.

שבוע שלישי

הדבר שהכי הפתיע אותי הוא שהמשכתי.

לא בגלל משמעת. בגלל שזה לא עלה לי כלום. אין לאן לנסוע, אין מה להחליף, אין רצפה. אני יושב ממילא. השריר עובד או לא עובד. אז שיעבוד.

בשבוע השלישי הייתי בעוצמה 11. המדריך של שמונת השבועות אומר לך מתי לעלות, אז לא צריך לנחש.

ובשבוע השלישי אשתי אמרה משהו. לא על הבטן. על איך שאני עומד. "אתה עומד אחרת." לא ידעתי מה לענות. אבל היא צדקה.

שבוע שמונה. בלי פילטרים

אני לא אגיד לך שיש לי קוביות. אין לי.

לא בשביל זה קניתי את זה, ומי שמבטיח לך קוביות מחגורה משקר לך.

מה שיש: הבטן מוצקה. כשאני עומד היא לא נשענת החוצה. החגורה של המכנסיים נכנסת חור אחד פנימה. ובתמונות, בפרופיל, אני לא מושך את החולצה.

זה מה ש-3.5 סנטימטר נראים כמו בחיים האמיתיים. לא דרמה. בטן שמחזיקה את עצמה.

מה שהייתי אומר לך

אם אתה כמוני, אתה לא צריך עוד מוטיבציה. יש לך מספיק. ניסית.

אתה צריך משהו שלא צריך אותך. שעובד בזמן שאתה עושה משהו אחר. שאין לו מדבקות שמתייבשות ואין לו מגירה לחזור אליה.

עשרים דקות ביום. 45 יום לבדוק. אם זה לא בשבילך, מחזירים.

השטיח עדיין בסלון. אני פשוט לא שוכב עליו יותר.